עכשיו כשהמים לוחצים בעוז
כשהסכנות הגבוהות מקומרות מעל,
על קירות הסכרים,
וכמה אהבה דרושה עכשיו כשהחסידות הלבנות,
השבות למלא את הכלים הריקים
נהפכות באמצע הרקיע ללהקות מטוסי סילון,
ואת השעונים שהפסיקו למנות זמן,
שוב נחוש כמה חזקות הצלעות,
וכמה נשימה, וכמה אמיץ האוויר החם בתוך הריאות,
סופה של נשימה,
וכמה העזה נחוצה לאהוב בשפלה הגלויה,
לשיר את שיר האביב הקטן.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה